ר"ן על חולין ט׳

1 אין לו בדיקה מבחוץ. לפי שהעור החיצון אדום ואין טיפת דם ניכרת בו:

2 לספק דרוסה. כגון הנך דאיכא למיחש להו כדלקמן דף נג: איהו שתיק ואינהו מקרקרי ואמרינן לקמן שם דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים בשר כנגד החלל ובסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן ולא שינקבו אלא הארס מאדים הסימן ומתחלחל ויורד לחללו ובושט אין ניכר האדמימות אלא בפנים שהעור לבן וה"ה נמי דהוה מצי למימר דנ"מ לדרוסה עצמה דהא דרוסה ודאית נמי בדקינן לה בהאדמה כדאמרינן לקמן אלא דאתא לאשמועי' דחוששין לספק דרוסה. ומקשו הכא כיון דאין לו בדיקה מבחוץ כי בדקינן ליה מבפנים מאי הוי ניחוש שמא העור החיצון האדים מחמת הארס וסופו לירד ולנקוב אף עור הפנימי. י"ל דכיון דשני עורות הם אפילו האדים החיצון אין סופו לירד לעור הפנימי דסימנין קשים הם אצל דריסה וכי היכי דבסימנין בעינן שיאדימו סימנין עצמן ולא סגי בהאדים בשר כנגדן כדסגי בבני מעים אפילו בהאדים בשר כנגד בני מעים הכי נמי לא סגי בהאדים עור החיצון כיון שהפנימי לא האדים וכי תימא ניחוש שמא אף עור הפנימי האדים מן הצד שהוא דבוק לחיצון ליכא למיחש להכי שמתוך שהקרום לבן וזך הוא אם האדים כלל ניכר הוא בצד פנימי שלו ואיכא מ"ד דמדקאמרינן נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקב שמע מינה דדוקא ספק דרוסה הוא דלית ליה בדיקה לפי שהארס אדום כמוהו ואינו ניכר בו אבל ניקב אפילו בעור החיצון הוא ניכר ואין כן דעת רש"י ז"ל שהוא כתב דנקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר כלל וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ג מהל' שחיטה והכי נמי מוכחא ההיא עובדא דההוא בר אווזא דבפ' השוחט דף כח: דהוה ממסמס קועיה דמא דאמרינן ליבדקיה ולישחטיה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלמא ושט אין לו בדיקה מבחוץ אפי' בספק נקב וכי תימא א"כ כי היכי דאמרי' הכא נפקא מינה לספק דרוסה נימא לספק נקב יש לומר דרבותא קמ"ל דלא מבעיא נקב משהו דלא מינכר בעור החיצון אלא אפילו ארס של דרוסה שהוא מתפשט הרבה אינו ניכר בו וכ"ש נקב שאינו ניכר וטעמא דמילתא שכיון שהוא אדום אי אפשר לבדקו למראית העין וכי תימא נבדקנו במחט או במסמר וכדאמרינן לקמן גבי קרום של מוח דאיכא מאן דבדק במחטא יש לומר שאין עורו של ושט דומה לעורו של קרום שאפשר שעור הושט מסתבך הוא במחט ולפיכך אי אפשר לבדקו בכך:

3 ההיא ספק דרוסה וכו'. אם עוף היה בודק הקנה תחלה כדאמרי' בפרק ב' דף כח: ושחט הקנה והכשירו ואח"כ בדק בושט ואם בהמה היא ליכא תקנתא דדילמא במקום דריסה קא שחיט אי נמי התם גבי נקב הוא דאיכא למימר דלמא במקום נקב קא שחיט אבל הכא אפילו אם בהמה היא אית בה תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב קא שחיט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש היכר במשהו:

4 קורטי דמא. שחלחל הדם ונכנס:

5 לחדודי לאביי. כדי שישאל:

6 ישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא. שמא ניקב מלשון יחזקאל כג וברא אותהן בחרבותם כלומר שאם נתחב קוץ לתוך הושט אע"פ שאינו נראה לחוץ חוששין שמא ניקב לחוץ ונקב משהו בעור חיצון דושט לא מינכר ואפשר שהרב אלפסי ז"ל פירש מלשון ברא ובגמרא הכי איתא אמר עולא ישב לה קוץ בושט כשרה אין חוששין שמא הבריא ומקשינן עלה מאי שנא מספק דרוסה ומפרקינן קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומדאיצטריכין למימר דקסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ואנן קי"ל דחוששין לספק דרוסה ש"מ דליתא דעולא. ומיהו דוקא ע"י קוץ הוא דחיישינן שמא הבריא אבל ניקב פנימי ע"י חולי לא חיישינן שמא ניקב חיצון דא"כ ניקב זה בלא זה דאמרינן לעיל דמשמע אפילו פנימי בלא חיצון היכי משכחת לה ואמרינן בתר הכי יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר נמצאת איתמר אבל ישב חיישינן כלומר דוקא נמצאת בלא תחיבה הוא דאמר עולא דאין חוששין אבל ישב כלומר שנתחב שם חיישינן ואמר רב כהנא לא תציתו ליה ישב איתמר אבל נמצאת לא איצטריכא ליה לעולא מ"ט כלהו חיוי ברייתא קוצי אכלן וכתב רש"י ז"ל דעולא בשאין בו קורט דם קאמר ובכי הא הוא דשרי הילכך לדידן דלא קי"ל כעולא אפילו בשאין בו קורט דם אסור וכן דעת הרשב"א ז"ל והביא ראיה מדאמרינן נמצאת איתמר אבל ישב חיישינן ואמרי' נמי ישב איתמר אבל נמצאת לא איצטריכא ליה לעולא ובודאי דישב דומיא דנמצא ונמצא ודאי בשאין בו קורט דם הוא מדאמרינן אבל נמצאת לא איצטריכא ליה לעולא דכולהו עיזי ברייתא קוצי אכלן ולא חיישינן להכי דאי חיישינן כלהו ברייתא אסירן ואי בשיש בו קורט דם הוא דילמא משום קורט דם איצטריכא ליה לעולא לאשמעינן אלא ודאי נמצאת בלא קורט דם היא וישב נמי דכותה הילכך לדידן דלא קי"ל כעולא בישב אפילו בלא קורט דם אסירא ואע"ג דבמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא אסרינן לקמן דף נא. עד דאיכא קורט דם ושט שאני שמתוך שאוכלין ומשקין שוטפין ועוברין שם תדיר הם העבירו את הדם אבל בבית הכוסות דאוכלין ומשקין מינח נייחי התם אם איתא דמחיים הוא קורט דם הוה משתכח ביה אבל בתוס' כתבו דכי חיישינן בישב דוקא כגון שנמצא בו קורט דם דומיא דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ולא נהירא:

7 תורבץ הושט. מקום דבוקו בלחי:

8 שניקב במשהו טריפה. שדינו כושט עצמו לענין נקב שנקיבתו במשהו ואע"ג דלאו מקום שחיטה הוא הילכך אם התחיל לשחוט בתורבץ הושט אפילו משהו וגמרה בושט עצמו שחיטתו פסולה וכי אסיקנא לעיל דף יט. דהגרים שליש ושחט שני שלישים שחיטתו כשרה דוקא בקנה הוא דאמרינן הכי משום דלא מיטרף אלא ברובא אבל בושט דמיטרף במשהו כל שהתחיל לשחוט בו למעלה ממקום שחיטה שחיטתו פסולה והכי מסקינן בהדיא בגמרא:

9 הי ניהו תורבץ הושט. כלומר שאינו ראוי לשחיטה:

10 חותכו ועומד במקומו. שתורבץ הושט רך הוא וכשחותכין אותו אינו כווץ:

11 וכווץ. שמתוך שהוא מתקשה נכפל פי הנקב לצד חללו ונסתם עוגל פי החלל:

12 כדי שיתפוס בשתי אצבעותיו. כך כתב הרי"ף ז"ל מדאמרינן בגמרא גבי תפיסת יד וכך הם דברי בעל הלכות ז"ל ודבריו סתומין שלא ביאר אם שיעור זה לבהמה גסה או אף לדקה וכן לא נתבאר עוף כמה שיעורו והר"ם במז"ל כתב בפרק א' מהלכות שחיטה שזה השיעור לבהמה וחיה אבל בעוף הכל לפי גדלו ולפי קטנו והרא"ה ז"ל כתב שקבלה בידו מאחיו דשיעור דושט דעוף מלמעלה כנגדו בקנה:

13 משפוי כובע ולמטה עד כנף הריאה התחתונה. עד הקנה שהוא כנגד כנף הריאה התחתונה כשהבהמה תלויה ברגליה שהיא עליונה כשמעמיד הטבח הריאה:

14 תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר. ודוקא דאפרוק איפרוקי דברי הרב אלפסי ז"ל בזה סתומין הרבה אבל העולה מן הגמרא כך הוא שאם נעקרו הסימנין עם הבשר שבלחי היינו מתניתין דתנן ניטל לחי התחתון כשר נעקרו ממקום חבורן בבשר שבלחי אם נעקרו כולן היינו עיקור סימנין וכן נמי אם נעקרו כאן מעט וכאן מעט כיון שאף מיעוטן הנשאר תלוש הרבה הרי הוא כאילו נעקרו כולן והיינו סימנים שנדלדלו ברובן דאמרינן בגמרא דטרפה אבל אם עיקורן במקום אחד ומיעוטן קיים מצד שני היינו דרב נחמן אמר שמואל דאמר תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר:

15 וסימנין שנפרקו זה מזה לא מצינו איסור בגמרא אלא שר"ח ז"ל פירש דסימנין שנדלדלו ברובן דאמרינן בגמרא דטרפה היינו שנפרקו זה מזה:

16 רב אמר רוב עביה. הקנה עב מלמעלה ודק מלמטה ומסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ולמאן דאמר רוב עביה מהני עובי התנוך לאשלומי לרובא אע"פ שיש במיעוט התחתון חצי חלל או רובו ולמ"ד רוב חללה אינה טרפה עד שיפסוק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב:

17 שדרה רב לקמיה דרבה בר בר חנה וזבין מינה בתליסר אסתרי פשיטי. אסתרי מדינה שהם פשוטים וקלים אסתרי סתם היינו סלעים צוריים שהסלע ארבע דינרים ואסתרי פשיטי הוא סלע מדינה שמיני של סלע צורי דהיינו חצי דינר כדאמרינן בפ' החובל דף צ: איסתרא פלגא דזוזא וקרי ליה סלע מדינה:

18 חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר. כי אמרינן הכי הני מילי במילתא דתליא בשקול הדעת. ומפרש התם בסנהדרין דף לג. דהיכי דמי טועה בשקול הדעת כגון דאיפליגו תרי תנאי או תרי אמוראי ולא איתמר הלכתא כמאן אלא דסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך ומש"ה אינו רשאי להתיר משום דקי"ל דטועה בשקול הדעת קם דינא ולאו אינו רשאי בלחוד קאמרינן אלא אפי' עבר ועשה כן לא עשה ולא כלום אבל אם טעה בדבר משנה או אפילו בדברי האמוראין רשאי חברו להתיר:

19 שאני הכא דרב נמי לא אסרה. דכי הוה בעי למבדקיה ברוב עביה לא שבקוה תלמידיו ושדרה לקמיה דרבה:

20 ה"מ מילתא דתליא בסברא. דהתם איכא לספוקי דילמא לא הואי סברא מעלייתא:

21 הכא רבה אגמריה סמיך. דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה:

22 מילתא דתליא בסברא. כגון דף נ. מקיפין בריאה דאיכא למימר דילמא לא מידמו שפיר וכגון דמיא דף מז: לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:

23 משום חשדא. דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה נוטל שכר על הוראתו:

24 רבה בר בר חנה אגמריה סמיך. ואפ"ה צריכין לטעמא דאמרי' דרב נמי לא אסרה דאי לאו הכי אע"ג דגמרה רבה בר בר חנה כל היכא דאילו הוה שמיע ליה לרב בשעת הוראתו לא הוה הדר ביה לאו טועה בשקול הדעת מיקרי וקם דינא והכי מוכח בסנהדרין:

25 דן את הדין. על שדה או על טלית בין זה לזה וכן עדים שהעידו על שדה או על טלית שהיא של פלוני:

26 כולן רשאין לקנות. אותו חפץ:

27 אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור. שלא יאמרו בשביל כך זיכה לזה שיתנהו לו בזול ומקשו הכא היכי אמרי' דמדינא כולן רשאין ליקח והתנן ביבמות בפרק כיצד דף כה. מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו כלומר משום חשדא יש לומר דהתם כיון דחד הוא חיישינן שמא עיניו נתן בה אבל הכא ששנים מעידין ואחד לוקח ליכא למיחש לחשדא שאין השני חוטא ולא לו ומש"ה לית בה אלא משום הרחק מן הכיעור בלחוד ודן את הדין נמי לאו ביחיד קאמר ורבה בר בר חנה נמי אחריני הוו בהדיה דשרו ואפשר דרב כהנא ורב אסי הוו בהדיה ומש"ה אמרינן ותיפוק ליה משום חשדא דאלמא מדינא שרי:

28 שרא בוכרא. כשהיה כהן מביא בכור לפניו לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח ממנו בשר מאותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכהן לשוחטו שנמצא שוחט קדשים בחוץ:

29 בשומא. בכור נמכר באומד ולא במשקל כדתנן בבכורות דף לא. כל פסולי המוקדשים נמכרים באטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר:

30 מתקלא מוכח. שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרים ומקבל המעות מיד:

31 מאי איכא. במה יכולין לחשדני:

32 משום אומצא מעליתא. ששוקלין הליטרא ממיטב הבשר:

33 כל יומא נמי. חולקין לי כבוד ומוכרין לי מן המיטב:

34 איזהו ת"ח. דמהדרינן ב"מ דף כג: ליה אבדתא בטביעות עינא:

35 זה הרואה טרפה לעצמו. כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה:

36 שמש ת"ח. גמרא לתרץ טעמי המשנה והמשניות הסותרות זו את זו:

37 יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. וכיון שעל שלו אינו חומד כ"ש שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול ואחרים פירשו איזהו ת"ח זה הרואה טרפה לעצמו כלומר שהגיע לכלל כך שיודע לפרש אי זו כשרה ואי זו טרפה וכדי לסמוך על עצמו ואינו צריך להוראת אחרים ומש"ה קאמר דעליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל ר"ל שהיגיעה שיגע לו בתורה גרמה לו שאינו מפסיד ממון על הספק:

38 ניקבה כנפה מצטרפים לרובא. כלומר שאם נקבה הגרגרת נקבים נקבים קטנים כמין נקבי הנפה שאין בין נקב לנקב כמלא נקב מצטרפים לרובא דאי איכא רוב בין הנקבים ומה שביניהם טרפה דכיון שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אין מה שביניהם מתקיים ורואין אותו כאילו אינו:

39 נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר. שכל שיש כאיסר בין השלם והנקוב רואין אותו כאילו חסר כולו וטרפה כדתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי:

40 ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובא. דשיעור פסוקת הגרגרת בשאין בה חסרון ברובה ומיהו כי אמרי' דמה שבין הנקבים הוי כאילו אינו דוקא בשהנקבים סמוכים כל כך שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אבל כל שיש בו יותר מכשיעור הזה אין מה שביניהם מצטרף אלא הנקבים בלבד הוא שמצטרפין לכשיעור:

41 ניטלה הימנה רצועה לארכה. דאיכא חסרון:

42 מצטרפת לכאיסר. אי מעגלת לה הויא כאיסר טרפה:

43 בעופא מאי. אנקבי קנה שיש בהם חסרון קאי דבבהמה בכאיסר אבל בעוף שכל היקף הקנה אינו כאיסר כמה שיעוריה:

44 מקפלו. חותך למטה מן הנקבים ובצדיהן עד שיוכל לקפל הרצועה שהן בה כלפי פי הקנה ומניחו למקום הנקבים על פי הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע"ג דבנקבים גרידא ליכא רובא טרפה הואיל ויש בהן חסרון ומיהא משמע שאפי' מה שיש בין נקב לנקב הרי הוא כאילו אינו ומשלים לשיעור טרפה כדכתיבנא דאי לא הוה ליה למימר משער החסרון של נקבים אם הוא כדי רוב הקנה ומדלא קאמר האי לישנא ואמר אם חופה רוב הקנה משמע ודאי דמה דבין הנקבים ומה שביניהם קאמר ולא שני לן עוף מבהמה אלא שזה שיעורו בחופה רוב הקנה וזה שיעורו בכאיסר אבל בשניהם ודאי מצטרף מה שבין הנקבים:

45 נפחתה אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו. פי' רש"י ז"ל נפחתה כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו. כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעי נכנס ויוצא משום דאין חסרון כאן והדלת סותם הנקב ודברי הרב אלפסי ז"ל בכאן בהלכות סתומין הרבה ולא נתבררו והרמב"ם ז"ל כתב כדבריו בפ"ג מהל' שחיטה וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:

46 נסדקה לארכה. וקילא מכולהו דהיכא דנפסק לרוחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים אבל לארכה כל מה שהצואר נמשך הסדק נסגר והולך הלכך הדר חלים:

47 ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה. בנקב משהו ולא ברוב גרגרת שכל שהוא למטה ממקום שחיטה נידון כריאה ליטרף בנקב משהו: